אגדת אופנה

שבוע האופנה של גינדי ישראל תם ונשלם.
אז את דיעות האופנה על כל תצוגה אתם מוזמנים לקרוא בכל מקום אחר. וכל אחד ודעתו הוא (כן בטח...)

אבל אני רוצה לתת לכם את החוויה האישית שלי.

נחשפתי ל- 3 דברים משמעותיים בשבוע הזה-
1. זיוף.
2. פאשן.
3. אישיות.

חצאית וינטג' מוזהבת ארוכה בפליסה מרשים- וינטג' פריזאי.
טופ רטרו- שקניתי באותו היום בשביל התחפושת בפורים
קלאץ' של דודתי המנוחה- רנה
והנעליים, תאמינו או לא- 30 שקל בטו-גו!!!

אני מודה שההייפ סביב השבוע, היה נשמע לי הרבה יותר מרשים ומפתה. כשהגעתי, וגיליתי אוהל גדול חסר מעש, עם צעקות של כל ישראלי שלא נרשם בזמן ואין לו כרטיס, קצת ירד לי כל הגלאם. אומנם, משנכנסים לתצוגה, האווירה הייתה מקצועית, מוטי רייף הוא מפיק על, והתצוגות עצמן, בסך הכל היו מסקרנות ומעניינות.

מוטי רייף מדג'ה בסיום התצוגה של קום איל פו

לקה בחסר בעיניי מיחזור הדוגמניות. אבל בהחלט טוב היה שעל כל מסלול נכחה נועם פרוסט שבלטה מעל כולן, והביאה לגמרי את ניחוח המסלול באירופה. 

נועם פרוסט ב"קום איל פו"

נועם פרוסט ב"משכית"

חידה גדולה בעיניי- היה חסרונה של האחת ויחידה- בר רפאלי. בסוף התצוגה החשובה הנועלת את שבוע האופנה הישראלי, רפאלי מעלה תמונה שלה לאינסטוש מחגיגות יומלדת ב"שולחן", האם זו התרסה? ומה זה אומר לעולם? אם אפילו בר רפאלי – השגרירה שלנו בעולם האופנה לא מגיעה לשבוע האופנה הישראלי, למה שמישהו אחר ייטרח ויגיע? 

1. זיוף. מסיכות. רעשנים. שירים וריקודים.

אז נכון שאנחנו שנייה לפני פורים, אבל כמה זיוף? כמה פלסטיקה? מעין תמהיל צביעות נכח באוויר וחבל. כל אחד חושב פעמיים לפני שהוא נשאר יותר משתי שניות בנוכחות של האחר.
"זה יקדם אותי? זה טוב לי שאראה בנוכחותו? אולי אני צריך יותר לבלוט?"
אפשר לשמוע את המחשבות האלה צורחות בראשיהם.
אבל מחר במקום נייטרלי ונטול מצלמות וכרטיסי ביקור, בכיף יישבו השניים על קפה הפוך נטול, חזק, דל בלי קצף, מחלב סויה.

עד כדי כך זיוף, שכאשר אושייה אחת בתחום הציגה אותי לאושייה אחרת שהגיעה מאל-איי, בתור "תכיר, זו אפרת היא שחקנית מוכשרת וכתבת אופנה" (אם היא אמרה מוכשרת... אני לא אוריד מיוזמתי...) והוא משלא היה לו נעים , אמר במבטא "כן, כן מכיר את השם. אני חושב ששמעתי עלייך. מדהימה, שמח לפגוש אותך סופסוף".

עכשיו, אני מבינה שאולי לא רצית להביך אותי, ואומנם אני באמת מדהימה, אבל עם כל הצניעות שבדבר, גם לאבא שלי אין מושג מה מעשיי בתחום, אז לא נראה לי שלך יש.

מקרה שני, היה כשנתקלתי באוריאל יקותיאל, האיט-בוי ההורס של תל אביב, שהיה מדהים ומקסים.

ניהלנו סמול טוק קצר, שנייה לפני היציאה אל הגשם האכזר. הוא ירד מהעקבים אל הפליפ-פלופ, ואני השכלתי להביא עימי מגפי גשם מנצנצות, והחלפתי אליהן.
הוא הסתכל על המגפונים, ושאל "מליסה"?
עניתי בשיא התמימות "חיקוי של מליסה", 
הוא - "אני לא מאמין שאת מודה שזה חיקוי"
ואילו אני השבתי- "אתה רואה, אני כל כך אמיתית שלא אכפת לי להודות שזה זיוף". 

אני מאמינה שרוב האנשים יירצו להרשים, בדיוק כפי שעשה אותו בחור מאל-איי, אבל למה לא להיות אותנטיים ולהרשים במי שאתם? והרי אותה אושייה מאל איי, יכולה הייתה לומר בצניעות, "אני לא מפה, תספרי לי איפה את כותבת, במה את משחקת" והוא היה יוצא אדם הרבה יותר מוערך וכנה, מאשר הניסיון המתאמץ להיות בעניינים ולרגע שלא אחשוב שהוא לא "קול"".

אני לגמרי גאה במגף שלי שרכשתי בטעמי המכובד, בכספי הזול במקום עוד איזה אפס בצד המחיר, ואז גם אני הייתי מרגישה אפס בעצמי. 

סינדרלה בסטייל ובזול. (לפחות המגפון...)

2. פאשן.

 

אני אוהבת אופנה. אני אוהבת לבלוט, אני אוהבת להעז, ואני אוהבת להגזים. א-ב-ל בגדר האופנה. אני אשים משבצות ופסים, אני אשלב צבעים מופרכים, ואלבש גזרות שלי בא עליהן.
אבל יש הבדל בין אופנה נועזת, לבין תחפושות.
זה כמו ההבדל בין ריהאנה וליידי גאגא.


רירי תבוא במשהו נועז, חושפני או בצבע זרחני, בשילוב חדשני, וכל יום תמציא את עצמה מחדש. 
ואילו גאגא תבוא בשמלת בקר, בתוך ביצה או בתור גבר. 
רירי היא מכתיבת אופנה
גאגא היא פריט במוזיאון או בתיאטרון.


אז נכון שתיהן מעזות, ושתיהן מחדשות תמיד. אבל אחת כפאשניסיטה ואחת כתחפושת. ושתיהן אמניות מוכרות שתמיד גם צריכות להוכיח את עצמן, והן במעמד אותן ייסקרו.
לכן כל הפאשניסיטים הצעירים של שבוע האופנה, שחיפשו בכוח לבלוט ולהתחפש, זה קצת מוגזם ומעייף. כשתהיו באמת אוריאל יקותיאל והפפארצי יעוטו עליכם, אולי זה עוד יהיה הגיוני. אבל לי נראיתם כאילו התחפשתם לטוטו ולאיש הפח.

אז אני ממליצה להתלבש בשבילכם, באמת, ולא רק בשביל שאנשים יצביעו ותמשכו תשומת לב.
ועם כל הניסיון הנואש לבלוט, בערך 5 אנשים מתוך כל המוזמנים, לא היו לבושים בשחור.
אז אם כבר אופנה. בואו נזוז קדימה, נפשוט את השחור, נפשוט את התחפושת, נתחיל להקשיב לגוף שלנו, ונתלבש בהתאם. תודה. 

 אני בשמלת וינטג' צבעונית עם כריות כתפיים רחבות ומותן צרה, שקיצרתי ועיצבתי מחדש למידותיי,
 ובנעליים כחולות ושקופות 

בית לוני וינטג' 

3. אישיות אופנה היסטורית.

אומיייייגוד.
התצוגה שחתמה את שבוע האופנה, הייתה מרגשת במיוחד.
בית האופנה האגדי "משכית" התחדש בזכות המעצבת הצעירה והכה מוכשרת שרון טל, התצוגה נערכה תחת אירוע התרמה למחלקת הילודים והפגים של המרכז הרפואי ובעיקר חגג יומלדת 97 לאישה שאחראית על כל העשייה הנפלאה הזו- רות דיין. 
עבורי, האירוע לווה בהתרגשות גדולה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתקלתי בהיסטוריה של משכית, שלמדתי על פועלה של רות דיין, ואת ההערכה הרבה וההוקרה שאני רוכשת לאישה ולחברה. זה היה מבחינתי רגע שיא בחיי האופנתיים להיות נוכחת בתצוגה היסטורית שכזו. זו תצוגת אופנה שהיא אינה חד פעמית, היא עם ריח וצבע, ואופי והיסטוריה של ישראל, זה לא עוד מעצב חולף, זה לא עוד מיילי סיירוס שעושה רעש והיא זמנית, זו היסטוריה של ארץ, זו אגדה עם נוכחות והשפעה של שנים ובעיקר בתרבות הישראלית.
כמו כוורת, כמו אריק איינשטיין. כמו הדור של פעם, שעשה בשביל לעשות וליצור, ולא בשביל להתפרסם.

ולראות את ההבדל, מהמקום שלי, שאני דור ביניים, שאני רוצה ליצור ולשנות אבל כן פרסום קורץ לי וכיף לי עם ה"סלפי" (וכשמו כן הוא, אנחנו דור של סלפיש, אנוכיים שמתרכזים יותר בעצמם, מאשר באחרים), לחוש בהבדל הזה בזמן אמת, זה מציף ומרגש, וזה נותן תחושה של אמת.

סטייליסטיות עושות סלפי

בבעלותי פריט אחד של "משכית", אשר ירשתי מארונה של דודתי הפאשניסטית רנה. ואומנם הוא לא במידתי, גזרתי או בצבע שמתאים לי, אך אני שומרת על האוצר בקנאות רבה.

למרבה מזלי, בסוף התצוגה, כשאני עומדת ומקשקשת עם חברותיי. אני רואה לפתע את רות דיין מתקרבת בשקט לעברי, אין המולה סביבה, ואף אחד לא ניגש, היא יוצאת מהאולם בעדינות, בעזרת מטפלותיה ללא כל מהומה או יחס מיוחד. בלי לחשוב פעמיים וללא כל מעצורים, ניגשתי אליה, הבעתי את הערכתי הרבה, וביקשתי תמונה למזכרת.
קיבלתי אותה.
ואני מלאת גאווה.

רות דיין.
האישה, האגדה ומשכית.

ורק תשימו לב בתמונה- אף אחד לא מתייחס לאישיות החולפת, כל אחד בשלו.
וכולם נעלמים ברקע בשחור.
ואני סגולה.

ועם תיק של דודה רנה.
אז גם היא זכתה לפגוש את רות דיין.
אני שמחה.