האחות בסטייל

חשבתי להתחמק מסיקור הגמר. אבל בקשות חוזרות ונשנות הגיעו, ואני שמחה להיענות לאתגר.
אז פסקה קצרה על דעתי על גמר ועל הזוכה, ואז רק בגדים, כי אחרת תהיה כאן וואחד מגילה.
מאוהבת באלדד.
תחושה קשה של הטיית קולות וסתימת פיות על ידי "פרס" משני.
לא משנה איזה גמר זה, אם עקבתי מהתחלה באדיקות או לא, האובססיה שלי ל"גמרים" היא לא ברורה, מחזירה אותי אחורה לגיל 11 בו רות גונזלס כמעט והפסידה את תואר נערת הגלגל לסיגל שחמון, תוך כדי שאני מאיימת לקפוץ מהחלון, ולבסוף אנחת רווחה, ואז בחזרה לגמר ניצנים כששירי מפסידה וכן הלאה. אז גמר מעורר בי אדרנלין היסטרי, דפיקות לב מואצות, ועם זאת, אני לא מצביעה כאילו זה מה שגורם לי להיות אליטסטית. אעלק.  

אז די לבדיחה של אסי על ארז והאחות בסטייל, (ותודה לאל גם לא נשמע אותו יותר אומר "רמקולז'") ולהלן הרשומות שלי מהסטייל של גמר האח:
1. די לשיער הערווה
הגברים התלבשו יחסית סביר, אז נניח לבגדים שלהם ובוא נתמקד בשיער הפנים שלהם.
בשנות ה-2000, נשים הולכות במיוחד להסיר הכול בשעווה, ואילו אנחנו מקבלות את זה בהפוכה בצורת הזקן המדובלל, ובצורת הקקי המסודר על הראש. אז די. מספיק. אתם כבר גורמים לי להתגעגע לשפם.       

מבט מלמעלה מדייק לחלוטין את הטענה שלי

2. הברבור הופך לברווזון מכוער.

כיאה לגברים שמכערים את עצמם ומסתירים את היופי שלהם, גם בנות האח נותנות את ידן לטרנד.
ראשונה וברורה היא אנה בתסרוקת הבאסטה ריימס, שון פול או שאגי, איך שלא תקראו לשלל הצמות האלה, ותשאלו כל שחקנית או זמרת שאי פעם באה לטקס פרסים עם צמות דבוקות לראש עד כמה הן מתחרטות על זה, כדי להבין שזו הייתה טעות. אומנם טעות שכמובן תביא לה כותרות ועניין, אבל עליי זה לא עבד.
והשנייה, הינה דנית, ופה אני כבר רוצה לדבר על עוד תופעה רחבה שהולכת וגוברת, בנות צעירות, רזות, יפות, חינניות (שהולכות עיוורות אחרי ערסים ששולטים בהם וזה מביך, אבל שוב זה כבר פוסט אחר לחלוטין) שיושבות ועומדות בגו מכופף, ולא מבינות את חשיבות הזקיפות. זה טרנד תלאביבי שאני מכירה כבר שנים, ורגילה לתקוע אצבע באמצע הגב של חברותיי בכדי לתזכר אותן להזדקף. מה מגניב בזה? מה יפה בזה? מה חמוד בזה? אני בהחלט לא מבינה. הן כאילו קלילות, זורמות ונינוחות. אז לא, אתן לא. זה בעיקר לא נותן כבוד לבגד, ולהשקעה העצמית בחיצוניות שלכן, ובעיקר מסגיר את הגיבנת שתהיה לך בעוד עשרים שנה (וגם כל הקמטים מהסיגריות).

       

3. אני הכי הכי.

כל פעם שמגיעה איזושהי מעצבת אופנה לריאלטי, היא תמיד תלביש את עצמה במשהו אקסטרווגנטי, מוזר, חושפני ובעיקר לא מחמיא.

קארין היא האחת של אלדד? עם האאוטפיט הזול הזה? שהיא עיצבה בעצמה? אומנם למעלה זה היה מחמיא ונעים לעין, אבל כל כך ישן, לא חדשני ובעיקר לא מחמיא. 

ואורטל בן דיין, אומנם הייתה מגניבה, אמיצה ועם כמה שזה היה מוזר, זה היה מלא באופי ובסטייל שרק היא יכולה טו פול אוף. אז הקימונו סושי אכן היה מלא קריצה, משעשע ומחמיא, אבל למה המגרפה על הראש???

4. המהפך.

היחידה ששינתה את הבגד איתו נכנסה לבית האח, הייתה לינור, והיא השכילה לעשות כן. בתבונה מדוייקת, זנחה את לוק האלנבי שיק, את ההליכה לאולמי בונבון בגלאם פאייטים זול, ובחרה בשמלה קייצית, מרעננת, בהירה ומוזהבת, שייצגה אותה בצורה הרבה יותר צעירה וקלילה.

מבחינתי זה עדות לשינוי ממש גדול וחשוב שעברה. וזה עדיין עם בגדים שלה מבפנים, ללא סטייליסטית, אז כמו שאחותי היטיבה לנסח, היא מוכנה להיות האנה ארונוב החדשה של תורג'י, ולהפוך מהגלאם המזוייף, מלא הספריי והבגדים הצמודים, ללהיות האיט גירל הכי שיקית ולוהטת בביצה.

      

5. בובליל.

ב"פאשן פוליס" יש להם משחק חדש, בו הם כותבים האשטאג ראשון שעולה להם תוך 5 שניות מרגע ראיית התמונה. ואני אבחר להסתפק בזה, כי אחרת לא אדע איפה להתחיל ואיך לסיים את גודל האסון והמבוכה.
אז 
#לעסתי_מסטיק_ועשיתי_בלון_גדול_שהתפוצץ_עליי_חוץ_מזה_שזה_חסוד_אז_מאמין_מאשר.

6. אומנם המנצח שלי הוא אלדד, אבל המנצחות בסטייל שלי הן נופר ומרטין.
אז נופר בשמלת העפיפון של יוסף, שאני באמת לא יודעת אם צריך את נופר שם, כי השמלה הזו פשוט מושלמת בפני עצמה, וראיתי אותה כבר על הרבה נשים והיא תמיד מחמיאה, מרימה ומכבדת את הלובשות אותה. אז נופר, שיחקת אותה, ואת נראית מדהים.

ומרטין, האישה והאגדה, בשמלה שחורה, כל כך אלגנטית, לבושה בהתאם לגיל שלה, מכבדת את עצמה, קלאסית ומדוייקת, שבעיניי, היא האישה הכי יפה שהייתה בבית האח הגדול אי פעם.

Proud To Be

- "מה שלומך?"
- "אתה יודע, מלחמה"

כן, אפילו "בסדר" התשובה הכי טריוויאלית, הפכה בחודש האחרון לתשובה טריוויאלית אחרת.

תודו שהוא הכי חתיך שיש, הכי גאווה לאומית!

בעודי משוטטת בפייס, בין סטטוס עצוב על "הותר לפרסום" לבין ארגון חבילות, בין שנאת אחים שמאלנים וימניים לבין  צליבת אמנים, בין תסכול ועייפות גם ממקור האסקפיזם היחיד שלי, למזלי נתקלתי בתמונת פרופיל של חברי החתיך,  ערן מזור הכט, מצולם כשדגל ישראל מצויר על לחיו, וכיתוב של "Proud To Be"  מעטר את התמונה, התמונה סקרנה אותי, וכשנכנסתי, גיליתי שמדובר בפרויקט של הצלם רן יחזקאל, שפותח את הסטודיו שלו בפני כל, לבוא ולהצטלם למען מטרה אחת וברורה- לתמוך בישראל. ללא עלות, ללא קביעת תור וללא שום ביורוקרטיה, פשוט לבוא ולהצטלם.

וכשאני שומעת להצטלם, הרי אתם יודעים, אני לא באמת חושבת פעמיים ;-)

גררתי את אחותי ואת אחיינית שלי יחד איתי, כשהיא כתמיד חושבת שאני משוגעת שאני עושה דברים דרך הפייסבוק וככה מכירה אנשים.

"את מכירה אותו?"

לא.

"אז סתם אנחנו הולכות?"

לא, לא סתם.

"זה לא קצת מוזר?"

אולי קצת, אבל יהיה בסדר. הוא פרסם בפייס הודעה שהדלת שלו פתוחה, ואני מאמינה לו, יאללה בואי, יהיה כיף. נגרום גם לזואי להצטלם.

"ממש. בהצלחה עם זה"

אני מגיעה לכתובת שפורסמה, את הדלת מעטר דף נייר עם סמל מגן דוד והמילה "צילומים" מורה לנו שהגענו למקום הנכון, דופקת, צועקים לי "פתוח" ואנחנו נכנסות.

החשש הקל הזה שאולי כן ליווה אותי מלהגיע למקום לא מוכר, התפוגג בשניות, כשרן יחזקאל, הצלם קידם את פנינו בחיוך ענקי, ובאנרגיות של נתינה, טוב ושמחת חיים.

מהרגע שנכנסתי, ידעתי שהגעתי למקום הנכון, הרגשתי בנוח, הרגשתי טוב, הרגשתי בבית. 

רן מציע שתייה קרה, כיבוד, מגיש קרטיב לזואי ושואל לשלומי, וכשסופסופ תחושת המועקה המעיבה הזו, ששוררת בחודש האחרון, השתחררה קצת מעל כתפיי, יכולתי באמת לחייך חיוך אמיתי ולענות בלי בושה ששלומי כרגע ממש ממש טוב.

הסטודיו לא ריק לשנייה, כל רגע מתחלפים בו האנשים, אחד מסיים להצטלם, והשני מגיע בטיימינג מושלם (ורק אני תמיד נתקעת, ולא יודעת מתי "די", ונשארת עוד קצת לספוג את האווירה ולהפיח עוד קצת שמחת חיים).

גברים, נשים, סטרייטים, חברי הקהילה הגאה, מבוגרים וילדים- כולם מגיעים. טוב לב, כנראה לא פוסח על אף מגזר באוכלוסייה ולא רק זה, אלא שהחדר גם מתמלא בתיירים (יפים יפים) ששמעו על הפרויקט ובאו לתמוך בישראל, וזה רגע שבאמת השאיר אותי נפעמת ומאושרת. לראות כל כך הרבה תמיכה, לדעת שאנשים ישתמשו בתמונת הפרופיל הזו בפייסבוק העולמי שלהם והנה הם הופכים לנציגים שלנו במלחמה, שיסבירו טוב מכל שגריר, ומכל חדשות סובייקטיביות, מה באמת קורה כאן, ובעיניי זה הניצחון האמיתי של ישראל ושל רן. 

רן העמיד סטודיו למופת, מיקום מדויק, אור שיחמיא לכולם, וכשרון צילום ואהבת אדם שעוזרת לו להוציא את כולם יפים וטובים.

בתור שחקנית, ובתור סטייליסטית שגם עובדת מאחורי המצלמה ורואה כמה זמן לוקח לאנשים להתחמם עד שהם משתחררים ומתחילים לראות תוצאות טובות, נפעמתי מרן, אומנם אצלי הפריים הראשון כבר ניצח אבל זו באמת לא חוכמה כשאני והמצלמה חברות טובות כבר שנים, אבל ראיתי את האחרים מצטלמים, את זואי מצטלמת, ואיך בקליק הראשון הם היו משוחררים ורגועים, וזה הישג אדיר, כנראה שהאווירה כבר הספיקה כדי להרגיע ולשחרר את תווי הפנים, ולהוציא מהם אותם באמת- ורן הצליח להעביר ולהבהיר מה היופי האמיתי שלהם.

אנשים שעם כל היופי החיצוני שלהם, לפני הכול היופי הפנימי מוביל אצלם, אנשים חברותיים, אכפתיים ומלאי עשייה, שבאו כי הם רוצים לתרום בדרך כלשהי, שבאו כי הם רוצים לעזור ולהתאחד, 

שבאו כי הם גאים להיות ישראלים.

זואי תאודורו, האחיינית ההורסת שלי, מפגינה סולידריות

אולי בכל זאת היה יתרון לזה שנשארתי, כשבהיתי בגוף ההורס של איזאק ההולנדי, וגיליתי את הקעקוע שלו, וכך הוא חזר לסבב תמונות חדש- כשהוא שירטלס אנד ווי לייק אייט!

חן גרד

סמואל טרגה

גם סלבס הצטרפו לפרוייקט-
ג'ניפר סנוקל (בתמונה) , הסטדנאפיסט נדב אבוקסיס, השחקן מעיין הרוש ועוד נציגי ציבור

הנדריך החתיך

וזאת אני. ישראלית גאה ושמחה.

רן יחזקאל, הצלם גם מצטלם.

לאלבום המלא- כנסו ללינק-
https://www.facebook.com/media/set/?set=a.716831548390750.1073741837.421124741294767&type=3

דרום ליבי.

2008- מדגמנת את המיגונית החדשה שנבנתה ליד תחנת האוטובוס.

השעה 18:30. חופשת פסח. מרכז אמנויות הבמה. בשדרות. שנת 2007. אזעקת "צבע אדום" נשמעת במהלך חזרות למופע סוף השנה בחוג המשחק שהעברתי. תוך חצי שעה, נופלים 30 קאסמים המקיפים את שדרות. אני ועשר הבנות בנות ה-9 שלימדתי נהיות לבנות ערובה של המצב, לכודות במרתף. אני לחוצה ברמות שלא הכרתי, אבל משדרת בטחון ורוגע, דואגת לבנות. שגם הן באופן טבעי  והזוי לחלוטין משדרות בטחון ורוגע כלפי עצמן (בכל זאת הם חיות את השגרה הזו כבר 7 שנים, ורק כך הן מכירות את חייהן), אך הן מודאגות אם אימא שלהן חזרה כבר הביתה ואם הכלב הרביעי במספר הפעם שרד את טיל הגראד.
אני מגיעה ב-22:00 חזרה לבית הוריי ברחובות, ומתפרקת.
סופסופ יכולתי לשחרר את כל הלחץ והבהלה שהייתי צריכה לשמור חזק בבטן כדי לשמור על הבנות.
מאותו יום, עד סוף השנה, לא חזרתי לשדרות.
אחרי זה התחילה שנה ג' בלימודים שלי, והכל כבר נשכח. כך לפחות חשבתי.

אנשים צוחקים על אלו שמסתתרים, סטודנטים מגחכים על אלו שפוחדים לשוב אל ספסל הלימודים. ואני חלוקה בדעתי. מצד אחד, כשאני שם, אני לא באמת תמיד מסתתרת, כי 15 שניות, לא מספיקים בשביל להסתתר בשום מקום (עוד אין כיפת ברזל וגם לא שלל מיגוניות), ובעיקר כי כשאתה שם וכל חצי שעה יש אזעקה, אז זה כבר הופך לשגרה. אז אני מכסה את הפנים, למקרה שהטיל ייפול קרוב ושיתנפצו זכוכיות. ומצד שני, כשאתה נמצא מספיק זמן מרוחק מזה, אתה מבין עד כמה אתה לא באמת גיבור, ועד כמה אתה מפחד. ואז גם מפחיד אותך לשוב אל שדה הקרב, שבמקרה הזה, שדה הקרב הוא הבית שלך. ואתה לא באמת חייל, ואין לך באמת יכולת להתגונן. אלא רק להיות מותקף.
2009- תל אביב. קופת חולים, יושבת ומחכה לביקורת שגרתית אצל רופא העור (אשכנזייה טילים, מה אעשה?), פתאום הכרוז מצלצל וקורא  לד"ר כלשהו מהחדר הזה לחדר ההוא. ואילו אני באותה השנייה, נעתקת נשמתי, אני מחווירה ומתחילה לבכות, בשקט, ובבהלה.
אנשים סביבי מסתכלים על אותה אשכנזייה חביבה, ואומרים "חמודה, נבהלת מהכרוז? זה באמת היה חזק"
לא. לא נבהלתי מהכרוז.
נבהלתי שהמציאות שחייתי בה 3 שנים אי שם בדרום הרחוק, הגיעה למציאות שלי פה בתל אביב.
נבהלתי, כי עכשיו כשסיימתי ללמוד, ואני כבר במקום "טוב יותר", מותר לי להיות חלשה וסופסופ לשחרר.
נבהלתי, כי רק עכשיו הבנתי כמה נבהלתי במשך כל ה-3 שנים האלו.
שריקה של קומקום רותח, כרוז בסופרמרקט וריצה מבוהלת של קבוצה ואפילו של אדם אחד מפחידים אותי. מעלים בגוף שלי זיכרונות וחששות ברגע, ומניחים את המציאות שלי בתוך בועה לא מוגנת. חדורה ופרוצה לכל.
והנה, זה שוב.
אז נכון, אני חיה במדינת תל אביב. אבל אין לי שום בועה סביבי. וגם לא אוקיינוס של בת הים. אני חיה את הרגעים המפחידים האלו בתוכי, בדרום ליבי. גם אם כרגע, לשמחתי הכנה, הם לא פיזיים.
ואני פוחדת פחד מוות שהם יהיו פיזיים ומוחשיים.
פוחדת פחד מוות שיגיעו צפונה וצפונה, פוחדת שזה ימשיך ולא ייפסק.

ופוחדת שהילדות שלי, כבר הפכו לנערות שעדיין צריכות להחזיק חזק את הפחד שלהן, והן לא יכולות לשחרר.

מייחלת לימים טובים יותר.
שקטים, שמחים, רגועים וקבועים עבור תושבי הדרום ועבור כל ישראל. 

והערכה ענקית ותודה לכתבנו בדרום, וחברי הטוב, תמיר סטיינמן, שהכרנו בלימודים, ומאז אני עברתי ושכחתי והוא נשאר וחי את החיים האלו כל יום וכל לילה. אז תשמור על עצמך, ובבקשה ממך, פעם הבאה כשאתה עולה לשידור- תודיע שהכל נגמר, ושאתה חוזר לדווח על פריחת הכלניות בדרום. 

הטלאי שלי

אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להאמין שזה אמיתי.

אם לא הייתי גדלה פה. אם לא הייתי מכירה ניצולי שואה, רואה אותם ומקשיבה להם, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להאמין שזה לא רק סרט הוליוודי עם תסריט ממש מופרך.

אני יודעת שעם כל הקושי והרחמים, אני לא מסוגלת באמת להבין את האימה הזו, אני לא מסוגלת להזדהות ולו לרגע קט עם ההתמודדויות שלהם. זה לא משנה שזה בדמי, זה לא משנה שזה במורשת שלי, זה לא משנה שאני אמפטית וזה לא משנה שאני מזילה דמעה, קטונתי מלהבין את גודל האימה, ואפילו את גודל ההערכה הראוי, לו אני לא בטוחה שהניצולים או הנספים זוכים.
לכן, כשמגיע יום השואה, אני חושבת על החיבור שאני מצליחה לעשות.

המקום בו אצליח לרגע לחוש ולו במעט איזושהי תחושה קטנה אותה חשו היהודים באותה תקופה.

הם ענדו טלאי.

טלאי צהוב שמבדיל אותם מהסביבה.

טלאי צהוב שמסמל את החולשה שלהם. שלנו. 

טלאי שמדגיש את מה שנולדנו איתו, לא בחרנו בו, לא עשינו דבר רע, אין באפשרותנו לשנות, אבל עדיין בעיני האחר הוא דבר רע. הוא מבדיל אותנו.

אני לא יכולה לדמיין מה זה להרגיש שנאה על רקע יהדותי.

על אף הסיפורים, על אף החדשות, על אף הנאציזם, שלצערי, עדיין קיים בעולם.
אני אישית לא חוויתי גזענות על רקע דת.

אבל אני כן יכולה להזדהות עם התחושה האיומה של להניח את החולשה הכי גדולה שלי, את החולשה שאני אשתדל להסתיר, את החולשה שבגללה אחרים יתרחקו ממני כמו מאש, את הדבר הזה שאנחנו מנסים לייפות ולהסתיר, לקחת אותו ולהניח אותו לעיני כל. זה יכול היה להיות מראה חיצוני איתו נולדנו, נתונים פיזיים שונים המבדילים אותנו מהסביבה, ויכול להיות תכונות אופי או רגשות שאני משתדל להסתיר (גובה, פצעים, צבע גוף, הסמקה, הזעה, דיסלקציה, קנאה, חוסר בטחון ועוד ועוד...)

תחשבו שלמשך חודש אחד, שבוע אחד, יממה, אפילו שעה אחת, תסתובבו עם טלאי צהוב, בולט ומודגש עליו כתובה החולשה הכי גדולה שלכם, אותו סימן שעלול להביא לסופכם, תסתובבו איתו לעיני כל. 

איך תרגישו?

קחו את סמל יום השואה אל המקום האישי שלכם. אל היום יום של היום, אל הסובלנות, ואל הקבלה של האחר והשונה ממני. אל הקבלה העצמית שלי.

נסו היום לחשוב מהי החולשה שלכם. 

מה הדבר הזה שאתם לא רוצים שכולם יידעו, שאתם לא רוצים שהדגש יהיה עליו, שהספוט הבולט יאיר עליו. 
עכשיו תאירו אותו. אפילו לרגע, ותרגישו.

אולי אפילו אם נכיר בחולשה שלנו מראש, נהיה חזקים להתמודד עם האחר. נבוא מוכנים יותר. 

מה החולשה שלך?

אחיינים שלי: ישראלים-תאילנדים, בטקס יום השואה.
המראה שלהם כבר מבדיל אותם מהחברה הישראלית הממוצעת, צריך להוסיף על מראה חיצוני עוד סממנים?

ביום השואה.
אני נמלאת בציונות.
אני גאה לראות את דגל ישראל מתנוסס בגאון מחלון חדרי

מוזמנים להציץ בקליפ מפרוייקט "גלי" שמעביר את התחושה של הסתובבות עם "הטלאי" שלי, עם החולשה שלי- 

Mad World - The Glee Project

איך מתפעלים חמור?

לפני כמעט 3 שנים השתתפתי בפרויקט שלקח 4 משפחות אל חיים שלפני 100 שנה.

זה נקרא סדרה דוקומנטרית, וזה סוג של ריאלטי, אבל ללא הדחות וללא משימות, או פרסים. אז מה מעניין בזה? גם אני שאלתי.

הלכתי עם חבריי בחיים לתוכנית בה כל רגע אני מצולמת ומתועדת. ומה אני יותר אוהבת ממצלמה? אז כן, אני מתרגשת שאהיה על המסך, גם אם זה לא בתפקיד משחקי דרמטי.  כן, אני שמחה שהמשפחה שלי רואה אותי. 

החבורה של "אז"

החבורה של "היום"

אבל אני רוצה לספר לכם שאני עברתי שם חוויה בלתי רגילה, ואני נרגשת ביותר לקראת השידור. תחשבו שפתאום אתם מקבלים תקופה מהחיים שלכם מצולמת ומתועדת, ולא סתם תקופה. תקופה שבה הכרתם חברים טובים, שלמדתם דברים חדשים ובעיקר תקופה שבה הכרתם את עצמכם טוב יותר.

אני חלבתי פרות, אני חיבקתי כבשים והרמתי אפרוחים מתים, אני בישלתי מרק ועשיתי כביסה ביד, אני חייתי עם עוד אנשים שאני לא מכירה, ואני הסתובבתי בלי מראה, בלי שמפו, בלי מסרק ובלי תחתונים. אני שאבתי מים מהבאר, אני הסתובבתי עם עששית, ואני בכיתי מול אנשים.

כן, זה הרגע שאני הכי גאה בו, ומתרגשת לראות.

בעיניי המשפט "כשאת בוכה את לא יפה" הוא בין הביטויים השגויים השגורים בפינו, כי את הכי יפה כשאת בוכה. זה חושף את כל הרגשות, כי השפתיים מתנפחות, והעיניים מספרות סיפור, וזה רגע אמיתי של האדם.
ולכן, אולי רבים מכירים את דמותי החיצונית בעולם הפייסבוק, מכירים את אהבתי לבגדים ומכירים את ריקודיי על הבר. אבל מעטים הם האנשים שקיבלו מפתח שפותח ומסיר את כל השכבות שמסתירות את הרגשות האמיתיים. מעטים האנשים בחיי שבאמת ראו אותי בוכה,

ובתוכנית הזו, אני חושפת את זה, ואני נשברת, ואני בוכה, ואני מתרגשת, ואני פשוט "אני".
ופתאום, אני נחשפת לא רק מול אדם חדש, אלא מול אומה שלמה.

אז אומנם עברו קרוב ל-3 שנים, בהם עוד יותר התבגרתי והתעצבתי, ואני אראה אותי כ"אפרת" של פעם, כי גם 3 שנים זה זמן לא מבוטל בהתבגרות, אבל גם החוויה הזו בהחלט השפיעה עליי ושינתה אצלי כמה דברים בהסתכלות על החיים.

אני לא יודעת מה יראו, ומה לא יראו. עד כמה הוציאו או התרכזו ברגעים שהיו חשובים עבורי. אני לא יודעת איך יערכו אותי, ואם יחליטו לתייג אותי ככזו או אחרת, ואיך אצא בתוכנית הסופית. אבל אני יודעת שעם כל הקלישאה שבדבר, התוכנית הזו, לא הייתה עבורי רק מצלמה, היא הייתה חוויה שזכיתי לה, והיא פרוייקט שאני מאוד גאה להיות חלק ממנו.

מוזמנים לחוות את זה איתי.
ולגלות איך מתפעלים חמור.


שידורי קשת, ערוץ 2.

שבת 12.4- 21:55 ערוץ 2.
רביעי 16.4- 22:00
חמישי 17.4- 22:00
שבת 19.4- 22:00

הבן של אלוהים

צוקרברג. מה היינו עושים בלעדיך?
יום אחד הגיע אליי לפייס בחור צעיר, בשם גיא נתיב. נהיינו חברי פייס פעילים, לייק פה, תגובה שם. הוא בימאי, אני שחקנית. סה"כ הגיוני.
אבל הבימאי הצעיר הזה שהכיר אותי דרך הפייס, החליט גם להיות אדם נחמד ולהזמין אותי לפרמיירה של סרטו ושל ארז תדמור- "הבן של אלוהים".
שמחתי על ההזדמנות להכיר אותם פנים מול פנים, וכמובן על האפשרות לפרגן.
לא ציפיתי למסע אליו נלקחתי.

גיא נתיב,הבמאי המקסים והמוכשר.
גם "מה" וגם "מי" איכותי
צילום: רפי דלויה

"הבן של אלוהים" הוא סרט מרתק, מסע של אב ניצול שואה יווני ובנו שחזר בתשובה, אל מקום הולדתו של האב ביוון בחיפוש מרגש אחר האיש שהציל את חייו לפני 65 שנים.

מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת "להשוויץ" באהבתי לקיטש ולטראש, בריטני והאח הגדול מספקים לי חומר רב להתעסקות. אבל יש רגעים שבהם אמת יוצאת לאור. וכשאתה עומד מול כשרון כנה, אתה לא יכול להישאר אדיש. וזה מה שקרה לי.

הסרט אינו סיפור גדול, ולא מוצף בשחקנים זוהרים, אלא סיפור מינימילסטי בו שלוש דמויות שמובילות את העלילה, ונוגעות לך עמוק במקומות הנכונים. נתיב ותדמור משכילים להעלות נושאים סבוכים מסדר היום אך לא בתקיפה ישירה, כי אם בהסתכלות על האדם עצמו, וביצירת אמפתיה לפני הכל, וזה מה שמייחד את הסרט. והופך אותו מסיפור קטן ואישי, למסע אוניברסאלי, שיכול בעיניי לדבר לכלל העולם, למרות העיסוק ביהדות ובדת.
כי אולי הוא מתעסק ביהדות וחזרה בתשובה, אבל לפני הכל הוא מתעסק במערכת היחסים בין אב לבנו. ולכל אחד יכול להיות חיבור מהמקום האישי שלו. 

אני לא מבקרת קולנוע דגולה, ואינני יודעת להשוות את זה לסרטי אלמודובר כאלה או אחרים (את המידע הזה בטוח תשיגו בגוגל, כמו מידע חשוב על שני הבימאים המוצלחים), אבל אני כן יודעת מה אני ראיתי ומה אני חוויתי, ובגלל זה אני פה.




הסרט עצמו מרהיב בצילום מבריק, קלוז-אפים וצילום נופים מעורר השראה, תסריט מרגש, טקסטים מדוייקים ומשחק משובח של שלושת השחקנים הראשיים- אריאן לאבד הזונה הרגישה, זוהר שטראוס, הראפר שחזר בתשובה, ומכרם חורי, ניצול השואה, "בתפקיד חייו", כל רגע שלו על המסך עוצר נשימה. כל עווית, כל נשימה, מעבירים בך איזשהו רגש, ויגרמו לך לבכות או לצחוק או אפילו לא לדעת מה אתה מרגיש, אבל אתה יודע שמתרגש.







חורי, הערבי, מגלם את אברהם קופינס, ניצול שואה יווני. כבר בבחירה האמיתית והלא מתוסרטת הזו, יש אמירה. ערבי שמגלם יהודי ניצול שואה גורם לסרט להיות מרגש ומדגים לנו את מה שהסרט בעיניי בא להראות, שזה לא משנה מה אתה, משנה לכולנו מי אתה.

קופינס (חורי), הוא זקן עיקש, פגוע וטוב לב, בעל עקרונות אך בהוויתו ילד נצחי, (אולי כי היה צריך להתבגר מהר מדי בשל המלחמה?). קופינס בהתאהבותו האפלטונית במריה הזונה (לאבד) ובהתרסתו לבנו החוזר בתשובה (שטראוס), מקפיד להדגיש לנו שזה לא משנה מה אתה, העיקר זה מי אתה. אתה יכול להיות חילוני או דתי, מוסלמי או יווני, זונה או ראש ממשלה, ברגע שיש לך לב טוב זה עושה את כל ההבדל. ואת זה הוא יעריך ויכבד.

אחד המשפטים הראשונים אותו אומר האב זה-
"לא צריך קדיש", וברגע מצליחים להעביר לנו מיהי הדמות, ואת הסיפור שלה. 

"אתה מכרת את אבא שלך בשביל חבר דמיוני בשמיים" הוא אחד המשפטים שבעטו בי חזק. 
הבחירה של בנו יהודה, בדיבר "כבד את יום השבת" על פני "כבד את אביך ואימך", אשר שניהם מצוות הדת, היא כואבת, כי היא ברורה באמירה שלה. ומבהירה לנו את מערכת היחסים ואת הפצע שהאב סוחב.

הנקודה הזו נגעה לי אישית, והנה סיפורי. 

אני דור שני לניצולי שואה, דור ראשון בארץ.
סבי הוא ניצול שואה, שאיבד את רוב משפחתו במלחמה, וכך איבד את אמונתו הדתית ובחר בחיים החילוניים.
כך אני חונכתי וכך חונכה כל משפחתי. להיות בן אדם טוב לפני הכל, לא לשקר, לא לגנוב, לא להכאיב, אבל כן לאכול שרימפס, לנסוע בשבת, ולא ליטול ידיים. 
65 שנים שכך אבי גדל, 30 שנים שכך אני גדלתי. ולפתע אחי הגדול החליט בעקבות נישואיו לשמור מצווה אחת, והיא להפריד בשר וחלב.
והנה, התחילה הדילמה. איך עושים זאת? בערב שישי שלנו מונחים על השולחן שלנו מגוון המטעמים, והעיקר שיהיו טעימים, אף אחד לא זוכר לשים לב אם יש בהם חלב או אם טוגנו בחמאה.
אני הייתי רוצה לכבד את אחי ובחירתו החדשה, אך אני מרגישה שבבחירתו יש ביטול לביתי, ולדרך בה אני חיה. ובכלל, איך משנים הרגלים של אדם בן 65, עיקש אך חביב, בעל עקרונות אך ילד נצחי (מעניין מאוד את מי אבי מזכיר לי...)? 

אז מה עדיף מבחינת אלוהים? לשמור כשרות או לשמור על אבא?

המלחמה החלה.
האם עלינו לשנות הרגלים כדי שאחי ומשפחתו יוכלו לבקר אותנו בשישי? או שמא עליהם לברור מה הם אוכלים בעצמם, ולדעת כי הם מגיעים לבית שלא שומר על חוקיהם?
הבעיה היא שכולנו צודקים.
כל אחד רגיש לנקודה שלו, וכל אחד רוצה שהשני יתכופף ויראה שהוא צודק. 
אני, אגב, לא אוכלת בשר, אך ממש לא מתנגדת שלשאר יהיה את האפשרות לאכול זאת.
אני מבינה שהדת זהו עניין עקרוני, אבל העקרונות האלה פוגעים אחד בשני. והורגים את האמפתיה, ובסופו של יום, בדיוק כפי שמראה הסרט, יש לנו את המשפחה שלנו, וכדאי לנו לשמור עליה. אז אני בוא נגיד ש...כל אחד יסתכל בצלחת שלו?

אני בטוחה שלכל אחד יהיה את החיבור שלו למערכת היחסים עם ההורים, וימצא את נקודת ההזדהות שלו עם הדמויות.


גם מריה (לאבד), מדוייקת במשחקה המינימליסטי, ומרגשת בתור אם חד הורית שבוחרת לפרנסתה לעסוק בזנות. מריה אומרת בסרט- 

"Its allrigth I'm a big girl I don't believe in fairytales anymore"

ואומנם אני גם ילדה גדולה, אבל יש רגעים שאתה צריך לראות סרט, לכאוב את כאב הדמות, כדי להתפכח, ולהבין שאני גם כבר ילדה גדולה, שאיכשהו עדיין מאמינה באגדות, ולתהות מה לא בסדר בי?

מאמינה באגדות.
ולבושה בפרמיירה, בשמלה של בת ים.

צילום: רפי דלויה. 

רגעי קסם

אני התרגשתי, צחקתי, בכיתי והייתי מהופנטת מסרט.

לא ציפיתי שהסרט הזה, ייגע, ירגש ויקסים אותי בצורה מעוררת השראה.
סיפור קסום, צנוע וקטן ועם זאת ענק בהוויתו.
ממליצה לכם לרוץ ולראות.
תהנו.

הבימאים- ארז תדמור וגיא נתיב, ביחד עם הכוכבים שלהם- מכרם חורי וזוהר שטראוס.
צילום-רפי דלויה. 

_______________________________________________________________________  
ועוד אנקדוטה מרגשת אחת לסיום:

סטטוס של נתיב
"כשהמציאות עולה על כל סרט.. 
לפני עשר שנים ארז תדמור ואני כתבנו את התסריט לפיצ'ר הראשון שלנו "הבן של אלוהים" על אברהם קופינס בן 75 שחוזר לחפש את האיש שהציל את חייו בסלוניקי לפני 65 שנה. לפני שנה בדיוק סיימנו לצלם את הסרט. 
אתמול, לאחר ההקרנה האחרונה של "הבן של אלוהים" כאן בפסטיבל פאלם ספרינגס בQ&A הרים את ידו גבר נאה בן 75 מזוקן הדומה במפתיע למכרם חורי ואמר בעיניים דומעות ובגרון חנוק: "קוראים לי ג'ו טאראס, אני ניצול שואה יווני ולפני כמה שנים חזרתי ליוון עם משפחתי ומצאתי את האשה היווניה שהצילה את חיי וחיי משפחתי בסלוניקי במערה בזמן המלחמה. הרגע ראיתי את חיי עוברים על מול עיני, תודה לכם על הסרט הזה". 500 אנשים באולם קמו ומחאו לו כפיים וכולנו בכינו יחד איתו. 

ג'ו טאראס הפך אברהם קופינס ומארינה קפרוקוליס הפכה לתאודורס פאפאלוקאס, אבל בשביל הרגעים הנדירים האלה ועוד כמה היה שווה לעשות את ה"בן של אלוהים" הסרט הכי אישי שלנו".

"

לכו תראו את הסרט, ותראו מה ישתקף מולכם מהמים

מכירות הוויקנד בטופ!

כל סופ"ש בדיזינגוף סנטר מתקיים יריד המעצבים, הסופ"ש הזה 27-28/3, היריד הופך למיוחד הרבה יותר, בזכות שתי מכירות מדליקות וצבעוניות במיוחד שמתווספות אליו.
מכירות של המעצב המוכשר- יואב מאיר, ושל אתר האופנה המדליק- 1item

בשתי המכירות האלו לא רק שתוכלו לרכוש פריטים מושלמים לקולקציית הקיץ של ארונכם, ולחדש מלתחה בסטייל, אתם גם תזכו להכיר אנשים מקסימים ואיכותיים.

בעולם האופנה, יש הרבה צביעות (ראו פוסט "אגדת אופנה" על שבוע האופנה), ולכן כשאני פוגשת בן אדם חייכן אמיתי, טוב לב, שבאמת אוהב את מה שהוא עושה ויחד עם זאת אוהב אחרים ואת החיים, אני שמה לב אליו וממשיכה לעקוב בקפידה, מרחוק ומקרוב.

1. יואב מאיר טופ

הרומן שלי עם יואב התחיל אי שם לפני 5 שנים, נפגשנו ביריד "אדם לאדם לתת", ונכנסו ליריד שנינו לבד, כמו בסרטים רומנטיים (או יותר נכון כמו "סקס אנד דה סיטי", בגרסת קארי והבסטי הגיי שלה), מודדים בגדים בוחנים בדים מקפצצים ושמחים.

מאז, דרכנו מצטלבות ברגעים שונים, לפעמים באופנה ולפעמים במשחק. יואב המקסים, עזר לי והלביש אותי עבור הופעה שהייתה לי, בסט מקסים מקסים בטעם של פעם שהוא עיצב, ובטוב ליבו פשוט הסכים להשאיל לי, ובזכותו ההופעה הייתה מושלמת. 

באמצע מונולוג דרמטי משהו

ועכשיו, אני שמחה לספר לכם, גברים ונשים, בנים ובנות, שכל אחד ואחת מכם יוכלו להשיג פריט צבעוני ואיכותי של יואב מאיר.

בשישי הקרוב הוא יציג את קולקציית הקיץ הצבעונית והכייפית שלו. תסמכו על יואב שהוא עיצב גופיה מדוייקת לאקלים הארצישראלי, ולא רק שהיא אווירית, קלילה ונעימה, היא משדרת בדיוק את ערך המותג, ביחד עם התווית עם פניו המחייכים של יואב, אתם מיד תרגישו את האופי הייחודי שלו ממלא גם אתכם בשמחה צבעונית.

אומנם, בקטלוג בחרו בפרזנטור גבר (ותכלס עם היופי של ערן, הייתי שמה אותו על כל מוצר אפשרי...) אבל הגופיות כפי שאמרתי מתאימות גם לנשים, והנני כאן כדי להדגים לכן איזה שילובים כייפים אפשר לעשות איתם.

אורבן & סוויט לוק

אורבן נייט לוק

יש לך את זה ביותר חתיך?

:טווח מחירים

90 שקלים לגופיה בודדת, זוג גופיות ב-170 שקלים, לבירורים:יקיר 052-3294007

לעמוד הפייסבוק של

 Yoav Meir Top


2. חנות הפופ-אפ של אתר האופנה 1item 

אתר 1item הוא אתר ססגוני המכיל פריטים עד 100 שקלים בלבד. ולכבוד הסופ"ש הוא מאפשר לכן הצצה נדירה לפריטי החנות לפני כולם, בהכרה אישית בחנות pop-up בסנטר.

הקשר שלי עם רוני כהן מבעלי האתר נוצר דרך הפייסבוק, כאשר היא חיפשה פאשניסיטה ואיכשהו הגיעה אליי ;-) ומאז אנחנו מתכתבות על הא ועל דא, אבל גם אני מעולם לא ראיתי אותה פנים אל פנים, ולכן תהיו בטוחים שאני אגיע למכירה!

באתר, אתן יכולות לרכוש מגוון פריטים דרך הרשת, אבל אם גם אתם כמוני, אוהבות להציץ באינטרנט, להשתעשע ברעיון הקנייה, אבל חייבות להרגיש את הבד, חייבות למדוד ולראות על הגוף, ובעיקר חייבות את חווית הקנייה ואת תחושת הסיפוק שהאווירה הכללית מאפשרת, אז אל לכן לפספס את המכירה הזו.

וכמובן שעבורכן, גם אני בחנתי את הבגדים ושילבתי אותם בסטייל שלי, אז תציצו בתמונות, ותגיעו מוקדם לחנות, כי נראה לי שלא יישאר!

נשבעת לכם שאין לי פריט שגרם לי להרגיש יותר סקסית מאשר הירכוני לבבות האלה.
מקווה מאוד בשבילכן שנשארו עוד כאלה.
כי זה להיט!
צילום- דנה תיאודורו

הכי בת 13 עם חולצת 1D! אני מאוהבת!
צילום- דנה תיאודורו

חצאית פליסה בשילוב אדג'י
צילום- דנה תיאודורו

חצאית פליסה בשילוב עדין יום-יומי, וכלב שנדחף לצילומים ;-)
צילום- דנה תיאודורו

סופ"ש 27-28/3 לוהט בסנטר!
יואב מאיר טופ- שישי- 10:00-16:00
1item- חמישי- 11:00-21:00, שישי 10:00-15:00

גם אני אהיה שם! אז תזכו גם בסטיילינג אישי על הדרך ;-)