הטלאי שלי

אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להאמין שזה אמיתי.

אם לא הייתי גדלה פה. אם לא הייתי מכירה ניצולי שואה, רואה אותם ומקשיבה להם, אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להאמין שזה לא רק סרט הוליוודי עם תסריט ממש מופרך.

אני יודעת שעם כל הקושי והרחמים, אני לא מסוגלת באמת להבין את האימה הזו, אני לא מסוגלת להזדהות ולו לרגע קט עם ההתמודדויות שלהם. זה לא משנה שזה בדמי, זה לא משנה שזה במורשת שלי, זה לא משנה שאני אמפטית וזה לא משנה שאני מזילה דמעה, קטונתי מלהבין את גודל האימה, ואפילו את גודל ההערכה הראוי, לו אני לא בטוחה שהניצולים או הנספים זוכים.
לכן, כשמגיע יום השואה, אני חושבת על החיבור שאני מצליחה לעשות.

המקום בו אצליח לרגע לחוש ולו במעט איזושהי תחושה קטנה אותה חשו היהודים באותה תקופה.

הם ענדו טלאי.

טלאי צהוב שמבדיל אותם מהסביבה.

טלאי צהוב שמסמל את החולשה שלהם. שלנו. 

טלאי שמדגיש את מה שנולדנו איתו, לא בחרנו בו, לא עשינו דבר רע, אין באפשרותנו לשנות, אבל עדיין בעיני האחר הוא דבר רע. הוא מבדיל אותנו.

אני לא יכולה לדמיין מה זה להרגיש שנאה על רקע יהדותי.

על אף הסיפורים, על אף החדשות, על אף הנאציזם, שלצערי, עדיין קיים בעולם.
אני אישית לא חוויתי גזענות על רקע דת.

אבל אני כן יכולה להזדהות עם התחושה האיומה של להניח את החולשה הכי גדולה שלי, את החולשה שאני אשתדל להסתיר, את החולשה שבגללה אחרים יתרחקו ממני כמו מאש, את הדבר הזה שאנחנו מנסים לייפות ולהסתיר, לקחת אותו ולהניח אותו לעיני כל. זה יכול היה להיות מראה חיצוני איתו נולדנו, נתונים פיזיים שונים המבדילים אותנו מהסביבה, ויכול להיות תכונות אופי או רגשות שאני משתדל להסתיר (גובה, פצעים, צבע גוף, הסמקה, הזעה, דיסלקציה, קנאה, חוסר בטחון ועוד ועוד...)

תחשבו שלמשך חודש אחד, שבוע אחד, יממה, אפילו שעה אחת, תסתובבו עם טלאי צהוב, בולט ומודגש עליו כתובה החולשה הכי גדולה שלכם, אותו סימן שעלול להביא לסופכם, תסתובבו איתו לעיני כל. 

איך תרגישו?

קחו את סמל יום השואה אל המקום האישי שלכם. אל היום יום של היום, אל הסובלנות, ואל הקבלה של האחר והשונה ממני. אל הקבלה העצמית שלי.

נסו היום לחשוב מהי החולשה שלכם. 

מה הדבר הזה שאתם לא רוצים שכולם יידעו, שאתם לא רוצים שהדגש יהיה עליו, שהספוט הבולט יאיר עליו. 
עכשיו תאירו אותו. אפילו לרגע, ותרגישו.

אולי אפילו אם נכיר בחולשה שלנו מראש, נהיה חזקים להתמודד עם האחר. נבוא מוכנים יותר. 

מה החולשה שלך?

אחיינים שלי: ישראלים-תאילנדים, בטקס יום השואה.
המראה שלהם כבר מבדיל אותם מהחברה הישראלית הממוצעת, צריך להוסיף על מראה חיצוני עוד סממנים?

ביום השואה.
אני נמלאת בציונות.
אני גאה לראות את דגל ישראל מתנוסס בגאון מחלון חדרי

מוזמנים להציץ בקליפ מפרוייקט "גלי" שמעביר את התחושה של הסתובבות עם "הטלאי" שלי, עם החולשה שלי- 

Mad World - The Glee Project

איך מתפעלים חמור?

לפני כמעט 3 שנים השתתפתי בפרויקט שלקח 4 משפחות אל חיים שלפני 100 שנה.

זה נקרא סדרה דוקומנטרית, וזה סוג של ריאלטי, אבל ללא הדחות וללא משימות, או פרסים. אז מה מעניין בזה? גם אני שאלתי.

הלכתי עם חבריי בחיים לתוכנית בה כל רגע אני מצולמת ומתועדת. ומה אני יותר אוהבת ממצלמה? אז כן, אני מתרגשת שאהיה על המסך, גם אם זה לא בתפקיד משחקי דרמטי.  כן, אני שמחה שהמשפחה שלי רואה אותי. 

החבורה של "אז"

החבורה של "היום"

אבל אני רוצה לספר לכם שאני עברתי שם חוויה בלתי רגילה, ואני נרגשת ביותר לקראת השידור. תחשבו שפתאום אתם מקבלים תקופה מהחיים שלכם מצולמת ומתועדת, ולא סתם תקופה. תקופה שבה הכרתם חברים טובים, שלמדתם דברים חדשים ובעיקר תקופה שבה הכרתם את עצמכם טוב יותר.

אני חלבתי פרות, אני חיבקתי כבשים והרמתי אפרוחים מתים, אני בישלתי מרק ועשיתי כביסה ביד, אני חייתי עם עוד אנשים שאני לא מכירה, ואני הסתובבתי בלי מראה, בלי שמפו, בלי מסרק ובלי תחתונים. אני שאבתי מים מהבאר, אני הסתובבתי עם עששית, ואני בכיתי מול אנשים.

כן, זה הרגע שאני הכי גאה בו, ומתרגשת לראות.

בעיניי המשפט "כשאת בוכה את לא יפה" הוא בין הביטויים השגויים השגורים בפינו, כי את הכי יפה כשאת בוכה. זה חושף את כל הרגשות, כי השפתיים מתנפחות, והעיניים מספרות סיפור, וזה רגע אמיתי של האדם.
ולכן, אולי רבים מכירים את דמותי החיצונית בעולם הפייסבוק, מכירים את אהבתי לבגדים ומכירים את ריקודיי על הבר. אבל מעטים הם האנשים שקיבלו מפתח שפותח ומסיר את כל השכבות שמסתירות את הרגשות האמיתיים. מעטים האנשים בחיי שבאמת ראו אותי בוכה,

ובתוכנית הזו, אני חושפת את זה, ואני נשברת, ואני בוכה, ואני מתרגשת, ואני פשוט "אני".
ופתאום, אני נחשפת לא רק מול אדם חדש, אלא מול אומה שלמה.

אז אומנם עברו קרוב ל-3 שנים, בהם עוד יותר התבגרתי והתעצבתי, ואני אראה אותי כ"אפרת" של פעם, כי גם 3 שנים זה זמן לא מבוטל בהתבגרות, אבל גם החוויה הזו בהחלט השפיעה עליי ושינתה אצלי כמה דברים בהסתכלות על החיים.

אני לא יודעת מה יראו, ומה לא יראו. עד כמה הוציאו או התרכזו ברגעים שהיו חשובים עבורי. אני לא יודעת איך יערכו אותי, ואם יחליטו לתייג אותי ככזו או אחרת, ואיך אצא בתוכנית הסופית. אבל אני יודעת שעם כל הקלישאה שבדבר, התוכנית הזו, לא הייתה עבורי רק מצלמה, היא הייתה חוויה שזכיתי לה, והיא פרוייקט שאני מאוד גאה להיות חלק ממנו.

מוזמנים לחוות את זה איתי.
ולגלות איך מתפעלים חמור.


שידורי קשת, ערוץ 2.

שבת 12.4- 21:55 ערוץ 2.
רביעי 16.4- 22:00
חמישי 17.4- 22:00
שבת 19.4- 22:00